פרננדו פסואה – שיר וציור

יעקב פורת / מחווה לפרננדו פסואה

 

האינטלקט והרגשות

עלינו להיזהר מלהפוך את האינטלקט לאל שלנו;  יש לו כמובן שרירים חזקים, אך אין לו אישיות.

אין הוא יכול לפקד, רק לשרת. [אלברט איינשטיין]

יעקב פורת – Auccassin et Nicolete

ללא רגשות לחיים אין משמעות. מה מעניק טעם לקיום שלנו אם לא האהבה, היופי, הצדק, האמת, הכבוד וכל הטוב שהם מעניקים לנו? החוויות האלה והרגשות המתלווים אליהן הם כמו מצפנים,המנחים אותנו על כל צעד ושעל. אנו שואפים תמיד להשיג יותר אהבה, יותר יופי, יותר צדק, ושואפים להתרחק מהיפוכם. ללא הרגשות אנו מאבדים את נקודות הייחוס הבסיסות ביותר, ואיננו מסוגלים לבחור עוד בהתאם למה שאכפת לנו באמת. [ד"ר דויד סרוואן-שרייבר]

זהירות – נוכלים באינטרנט!

הואיל ואני מניח, שאיש לא יוכה בתדהמה מוגזמת מן המידע הגלום בכותרת הנ"ל (לפחות כל מי שהעולם הזה לא זר לו), אני מבקש לומר כבר כאן, שרשימה זאת נולדה בעקבות התנסות אישית בנדון בתחום האמנות הפלסטית, ואני מוצא הן טעם והן הגיון לשתף בה את הרבים.

ספור המעשה – מן הימים האחרונים ממש – הוא כדלהלן: פנה אלי אדם מקליפורניה במייל שנושאו הוא Music 3  ,  שהוא שמה של עבודה שלי משנת 1978. שמוצגת באתרי (כותרת העבודה היא קישור אליה באתרי – ואני מביא אותה גם להלן, למען "תקשט" את רשימתי…). 

Music 3 - 1978

המייל נראה ונשמע – לפחות במבט ראשון -  תמים וכשר לחלוטין, ואלה עיקריו:

I was going through your works and my eyes caught this particular work, I will like to have it for my new apartment this month. Please let me know if the piece is available, if yes let me have the detailed price and more information about it. I will be waiting to read from you. 

אני מודה ומתוודה – ואני לא חסר נסיון בנושא פניות-אינטרנטיות – שהדברים נראו לי ו"נשמעו" לי במבט ראשון אמינים לחלוטין, ולאחר שאיתרתי את העבודה (איתור מהיר יחסית), השבתי לו, שמדובר בעבודה משנת 1978, שהיא כשלעצמה סיבה טובה לכך, שאתקשה להיפרד ממנה – אשר על כן מחיר פרידתי ממנה  לא יהיה נמוך, על אף שמדובר בעבודה (שמן וטכניקה מעורבת) לא גדולה במיוחד 47/31 ס"מ. ובד בבד עם ההודעה על מחירה, היצעתי לו אופציה אחרת: הדפס איכותי של העבודה על בד – בפורמט גדול יותר מזה של העבודה האורגינלית, ובעלות של 90% פחות ממחיר העבודה האורגינלית.

האיש מיהר לענות לי כדלהלן:

Thanks for your prompt reply. I really appreciate your detailed breakdown and frankness[...] .Unfortunately, I'm on my way toFrance on an official trip (I'm a marketing Executive) […]and wont be back for another two week

I'm okay with the price; I think it worth it anyway […]. I'll arrange to send you payment ASAP 

PS: In the mean time, kindly get back to me with your contact address and also your phone# so. I can get a check prepared and have it sent out to you ASAP 

לא מיהרתי להשיב לו ולהעביר אליו את ה contact address ואת מס. הטלפון (אף שאת אלה יכול היה למצוא באתרי) -  והחלטתי לנסות לבדוק ביתר שאת את העניין כולו…

ביתר שאת: שכן עוד קודם שהשבתי לו כאמור לעיל, נסיתי לבדוק באינטרנט מיהו David Osborne – זה שמו – ומצאתי שורה של אישים מכובדים מאוד, שזה שמם – אלא שאיש מהם לא היה מנהל שיווק, כפי שזה מעיד על עצמו, ורובם לא היו מקליפוניה. ואילו ב whitepages של קליפורניה נמצאו 52 אנשים שזה שמם:

David Osborne

in California

There are 52 people named "David Osborne" in California

 המשכתי לחפש ועליתי על אתר של  Katie Moe – מתמחה בנוכלים בתחום האמנות הפלסטית.

והגעתי לפוסט של הנ"ל שפורסם ב 24 באפריל השנה – לא כל כך מזמן – שנושאו Stop Art Scams -  ובו עדותם של אחדים מקורבנותיו של David Osborne הנדון.

למותר לציין שתשובתי למייל הנלהב השני של מר David Osborne -  הסתכם באיחולים, שהשלטונות יעלו במהרה על עקבותיו, וידאגו לטפל בו כראוי.

זה הסיפור. עם זאת – על אף כל האמור לעיל  – אין להסיק בהכרח ובאופן גורף, שכל הפניות בתחום הנדון באמצעות האינטרנט הן בהכרח של נוכלים, כי אם רק זאת: שלא מעט מהם הם אכן כאלה…

וכדי לסיים בנימה "אופטימית" -  אביא כאן אפוריזם רלבנטי של פרנץ קפקא ("מחברות האוקטבו" עמ' 25), שקובע כי: "דרך הישר הולכת לאורכו של חבל, המתוח לא בגובה, אלא סמוך לקרקע. דומה שנועדה שייכשלו בה יותר משנועדה שיפסעו בה".

הבה נהיה אופטימיים – ובעיקר כש Music 3 נשאר בסופו של דבר ברשותי…

על תערוכתי "סיכום ביניים"

חיתוכי-עץ ולינוליאום 1982 – 1992 (+1997) – בית האמנים בתל אביב  (22.9.2011-22.10.2011)

יעקב פורת, החרדה, 1989

 העבודות שמוצגות בתערוכה זאת מהוות מבחר של חיתוכי-העץ והלינוליאום שלי*, שנוצרו ברובן במהלך 10 השנים שבין 1982 לבין 1992, שבהן עסקתי באינטנסיביות גדולה בהדפס האמנותי במקביל לעבודתי בציור שמן (ובמקביל לעבודה אחרת שבה עסקתי באותן שנים – הוראת ספרות ומקרא בבית ספר תיכון).  ונוצרו במהלכן של 10 שנים אלו הרבה, הרבה יותר עבודות מאלו שמוצגות כאן -  גם אם הכמות שמוצגת אינה "כמות מבוטלת" כלל וכלל.

 לאחר 1992, חדלתי "משום מה" לעסוק במה שמכונה "הדפס אמנותי" (ועסקתי בזמנו גם בתחריט ובמידה מסיימת גם בליטוגרפיה), ועבדתי בעיקר בציור שמן ובטכניקה מעורבת. ב 1997  (לאחר חמש שנות הפסקה) חזרתי – שוב "משום מה" -  לזמן מה לחיתוך הלינוליאום, ונוצרו שתי עבודות בלבד שמוצגות כאן, הפורטרט העצמי ה"צהוב" והעבודה המכונה "פרידה", ואלו אכן שתי העבודות האחרונות שיצרתי בטכניקה זאת.

 הואיל וגם מאז המועד המאוחר של 1997 כבר עברו כ 14 שנים ומאז 1992 (שאז כאמור התרחשה ההפסקה בעבודתי האינטנסיבית בתחום הזה) עברו כבר 19 שנים, יש בהחלט מקום לשאול מצד אחד, מה גרם  לפסק-הזמן הארוך הזה בפעילותי בתחום הזה –  ואני אכן ביקשתי להשיב לעצמי תשובה לשאלה זאת לקראת פתיחתה של התערוכה הזאת (ואשתף אתכם בתשובה הקצרה שהשבתי לעצמי בהמשך), ומצד שני – פסק הזמן הארוך הזה מאפשר לי כיום להתבונן על תהליך היווצרותן של כלל הדפסיי אלה באופן כמעט אובייקטיבי ולנסות להבין את ההתפתחות שחלה בעבודתי בתחום הזה במהלך השנים הנדונות,  אלא שלתיאור מפורט של שינויים שחלו במהלכן של שנים אלו נדרש מצע רחב הרבה יותר מזה שאני מקציב לרשימה זאת, מה עוד שאני מעדיף, שהתפתחות זאת ושינויים אלו ייחשפו על ידי הצופים (ו/או על ידי "מבקרי אמנות").

 חשוב להתחיל בציון העובדה, שגם במהלך כל השנים שבהם עבדתי באופן אינטנסיבי בחיתוך העץ והלינוליאום לא מדובר ברצף מלא ללא הפסקות ביניים – ולמעשה מדובר בארבע תקופות ברורות למדיי, שבין תקופה לחברתה היה "פסק זמן" של שנה או אף יותר – ובסיומן של כל אחת מן התקופות הוצגו העבדות של אותה תקופה בתערוכה.

 ואלה ארבע התקופות וכן קישורים (לינקים) למראות מתוך כל אחת מן התערוכות, שנערכו בסיומן:

 [1] 1982-1983  -   גלריה מאפו, תל אביב

 [2] 1985 – הסימטה מאי 1986

 [3] 1989 –  גלריה עמליה ארבל רשל"צ 89  (+ 1990 - המשכן לאמנות, חולון) 

 [4] 1991-1992 "הצהובים" -  עמליה ארבל דצמבר 1992    (+  1993– "על מצבו של האדם" מבחר + הצהובים – בית הסתדרות המורים בתל אביב)

 שתי העבודות שנוצרו ב 1997 – שהוזכרו לעיל – הם מצד אחד המשך של "הצהובים", ומאידך הן שונות מהן – לא רק בגלל הצבע האדום, שנוסף באחת מהן…

 מה שחשוב עוד: לאחר כל פסק זמן ובכל התחלה חדשה חלו שינויים משמעותיים למדיי באופיים של הדפסיי – ובשום אופן לא מדובר בחזרה סתמית לעשייה הקודמת (ומבקרי התערוכה לא יתקשו להבחין לפחות בחלק ניכר של השינויים).

 ואני נזכר בהקשר זה בראיון שפורסם בעיתון הארץ ב 2007 עם  חיים באר , כשראה אור ספרו "לפני המקום", 9 שנים לאחר צאת ספרו "חבלים".

לשאלת המראיינת (ורד לי) אם"היה לו קשה לכתוב אחרי ההצלחה הגדולה של 'חבלים'?" השיב חיים באר כך:

"כשאתה כותב ספר, אתה בעצם בונה מכונה מורכבת מאוד, אבל חד-פעמית, מכונה שאיתה אתה מתכוון לייצר את הספר ושאחרי שגמרת לכתוב אותו אתה צריך להשמיד אותה. הייתי יכול לרכוב על גב ההצלחה של 'חבלים' ולייצר 'חבלים 2', עוד ספר אוטוביוגרפי שאני עומד במרכזו, אבל בחרתי אחרת, ודרוש זמן פיסי, זמן אמיתי, כדי לייצר 'מכונה חדשה' שבה אתה נותן ביטוי למחשבות שלך, לחרדות שלך ולדברים שמעסיקים אותך".

לא בטוח, שמתאים לי הדימוי "לייצר מכונה חדשה", אבל אני בהחלט מזדהה עם ה"רעיון-הכללי" שבדבריו.

באותה מידה אני מזדהה לפחות עם חלקה השני של אמירתו של פיקסו, שטען כי: "To copy others is necessary, but to copy oneself is pathetic"

 במבט לאחור אני יכול להעיד על עצמי, שנמנעתי בקפדנות מ"העתקה של עצמי" (וגם של אחרים), ואני מניח, שהמכירים את כלל עבודתי יוכלו להעיד על כך.

 ולבסוף: למה לא חזרתי לחיתוכי-העץ והלינוליאום אחרי 1997?

יש בוודאי יותר מסיבה אחת. עם זאת אני מניח, שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא גילוי המחשב על ידי  (שעד 1995 דחיתי כל הצעה להכרות עמו…) ככלי עבודה בשנת 1995.

שתי תערוכות חשובות נוצרו תוך העזרות במחשב כ"כלי עבודה": [א] "רוחות מדבר" – שהוצגה פעמים אחדות בחללים שונים ו [ב] "שיחות עם קפקא", שהוצגה במשך שנים אחדות ברציפות בארץ ובאירופה.

 ולסיום: קראתי לתערוכה "סיכום ביניים", בעיקר משום שאיני מתחייב שלא לחזור לעסוק בטכניקה זו בעתיד…

 *הערה:

לכל מי שהמונח "חיתוך עץ", "חיתוך לינוליאום" ו/או "הדפס אמנותי" אינם מוכרים דיים יוכל למצוא מעט אינפורמציה בקישור הבא – חיתוך עץ – ויקיפדיה  ובמקומות אחרים ברשת האינטרנט.

 

 

 

יעקב פורת -חיתוך לינוליאום, 1992

סיכום ביניים

פתיחת תערוכת חיתוכי-עץ וחיתוכי-לינוליאום בבית האמנים בתל אביב ביום חמישי, 22.9.2011:

משהו על עמליה – הסרט והזמרת

גם אם הסרט "עמליה" אינו סרט "גדול", מדובר בסרט, שכל אלה ששירת הפאדו של עמליה רודריגז קרובה לליבם "אין מצב" שלא יאהבו אותו – ולא רק בגלל שירי הפאדו שמושמעים בו (ושמערכת הסאונד המצויינת של אולם הקולנוע במוזיאון תל אביב תורמת בנדון – על כן אני ממליץ לראותו דווקא באולם זה, כל עוד הוא מוצג שם…), כי אם גם בגלל המשחק הטוב והמשכנע של צוות השחקנים ובגלל סיפור חייה ה"דרמתי" של הזמרת, שמוצג בו באופן ראוי.

Sandra Barata Belo בתפקיד עמליה	Amália Rodrigues

השחקנית Sandra Barata Belo, שמשחקת את עמליה רודריגז, דומה לה בחיצוניותה ואותי היא שכנעה…

אהבתי לשירת הפאדו של עמליה רודריגז "עלתה מדרגה" לאחר שני ביקורי האחרונים בליסבון, שגם אם היו קשורים בתערוכתי "מחווה לפרננדו פסואה" (שהוצגה בליסבון ולאחר מכן בערים אחרות בפורטוגל), הותירו לי זמן להתוודע ביתר שאת לשירת הפאדו הפורטוגלית בכלל ולשירת הפאדו של עמליה רודריגז בפרט.

הסרט מבחינתי הוא אפוא גם דבר בעיתו…

בתום כל אחת מביקוריי בליסבון העליתי ליו-טיוב סרטון שמרכיביו הם מבחר מצילומיי ממהלך שיטוטיי בעיר ובסביבתה הקרובה, כשברקע מושמעות בכל אחת מהן שני שירי פאדו.

שירה של עמליה רודריגז Gaivota מושמע בכל אחת מהם. ראו בשני הקישורים שלהלן:

Lisbon 09.09

A rainy day – 2010

וראו גם  עמליה רודריגז Gaivota:

Gaivota – Amália Rodrigues

 

 

 

על קירות ועל שערים / On Walls and Gates

 יעקב פורת, סדרה חדשה – טכניקה מעורבת / New serial – Mixed Media

יעקב פורת J. Porat  2011  

 

יעקב פורת J. Porat 2011

 

פָּשׁוּט*

יעקב פורת, "ללא כותרת", מתוך הסדרה "שיחות עם קפקא"*

 

פָּשׁוּט:

הָיָה שֶלֶג בְּאֶרֶץ אַחַת

וְדַרְדַּר בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת

וְכוֹכָב בְּחַלּוֹן שֶׁל מָטוֹס

בַּלַּיְלָה

מֵעַל לְהַרְבֵּה אֲרָצוֹת.

 

וּבָאוּ אֵלַי הַדְּבָרִים

וְצִוּוּ עָלַי: שִׁירִי.

וְאָמְרוּ: אֲנַחְנוּ מִלִּים

וְנִכְנַעְתִּי וְשׁרְתִּי אוֹתָם.

 

וְעוֹד: הָיָה גֶשֶׁר אָרֹךְ

וּפָנָס מֵעֵבֶר לַגֶּשֶׁר

וְהָאִישׁ לֹא נִגַּשׁ אֵלֵי

וְאָמַרְתִּי: לֹא נִגַּשׁ.

 

לאה גולדברג / עם הלילה הזה, הוצ' ספריית הפועלים, תשכ"ד (1964), עמ' 75

העבודה שלעיל מתוך הסדרה "שיחות עם קפקא", שנוצרה מלכתחילה ללא כל קשר לשיר של לאה גולדברג, אפשר שהיא מבטאת במשהו - גם משום היותה "ללא כותרת" – היבט מן "המשמעות" של השיר הנדון.

————————-

*מחווה לסרטו של יאיר קדר - "לאה גולדברג בחמישה בתים" - שצפיתי בו הבוקר בהנאה גמורה בסינמטק בתל אביב.

 

Homage to Yo-Yo Ma – מחווה ליו-יו מה

J. Porat: 6 suites, 2000 – Oil and Mixed Media

View more

"השודד המצחיק" ו/או זכרונות מימיי הראשונים עם המחשב*

זה התחיל ב 1994: שירה בתי הייתה אז במחצית הדרך בין שנתה הרביעית והחמישית של חייה, ואני בראשית הדרך ממש (פחות מחדשיים) בהליך הכרותי עם המחשב.

 ה"כלי" הזה – המחשב – שבאופן עקבי ותקיף דחיתי במשך שנים הצעות להכירו, והמשכתי עד אז (על אף ליגלוגם שם רבים) להדפיס בשתי "מכונות הכתיבה" (למי שעדיין זוכרים מונח אנכרוניסטי זה) הרמס (Hermes) שלי – האחת באותיות עבריות והאחרת באותיות לאטיניות – הפך החל מן השליש הראשון של 1994 לאובייקט, שהתפעלותי מ"יכולותיו" לא פחתה – לכל הפחות –  כהוא זה עד עצם היום הזה (גם אם מידת האינטנסיביות של "מוקדי" ההתפעלות נשתנו מדי פעם).

 ואני זוכר היטיב את רגע המהפך, שחל אצלי, מן הדחיה ה"אינטואיטיבית" (המוטעית כמובן במבט לאחור) להפיכתי למעריץ בלתי נלאה של ה"כלי" הזה: זה קרה בערב סתווי אחד של שנת 1994. בדרכי לחנות המכולת השכונתית עברתי – באופן שלא יכולתי להימנע – מול חלון הראווה של חנות מחשבים חדשה, שנפתחה במקום זה לא מכבר, ותפס את עיני מסך של מחשב שבעקבות תנועות היד של היושב מולו (כשגבו אל חלון הראווה) הופיעו עליו ציורים משורבטים, שגם אם לא יצאתי מגדרי מרמתם האמנותית, הייתי מלא התפעלות מאופן היווצרותם… נכנסתי לחנות. האיש הצעיר – זה שישב בגבו לחלון הראווה והיה אחראי לשירבוטים הנ"ל – נתן לי להתנסות מניה וביה בציור על גבי המסך (באמצעות מה שנודע לי רק אז שהוא קרוי "עכבר" -  ובמבט לאחור באמצעות תכנת ה"Paint" הפשוטה, שקיימת כידוע עד עצם היום הזה).

 רכשתי את מחשבי הראשון בו בערב: DX486, עם דיסק קשיח בעל נפח של 250 מ"ב – נפח שלדעת בעל החנות אמור היה "להספיק" לשנים רבות…

מרבית "קרביו" של מחשב ראשון זה הפכו כעבור כשנתיים לחומר-גלם לעבודה (על לוח-עץ) בשם "בלות"…

 מה שהפעים אותי במיוחד בימים הראשונים של קשריי עם המחשב – מלבד האופציה של הציור באמצעות העכבר (ונוצרו עשרות עבודות – שרובם לא הוצגו מעולם בפרהסיה, ולא מן הנמנע שעוד אחליט לעשות כן יום אחד…) היו גם האפשריות הטכניות של הכלי הזה לשילוב בין ציור וטקסט ושל האופציות המיוחדות, שתכנות גרפיות שונות זימנו.

 ובמבט לאחור – האופציות שה"כלי" הנדון כאן מְזַמֵּן לתחום האמנות הפלסטית אינם כמובן בשום פנים ואופן תחליף לציור ה"קונוונציונאלי" בטכניקות השונות ולהדפס האמנותי על סוגיו המסורתיים מימים ימימה – אבל הוא בהחלט כלי עכשווי חשוב נוסף, שחשיבותו הייתה נהירה לי החל מן הימים הראשונים של קשריי עימו (כאמור לעיל, החל מן "השליש הראשון של 1994") – בימים שמרבית "החוגים האמנותיים" נטו לזלזל בו.

 ————————————-

 *העבודה שמובאת כאן אינה מיצגת – בדרך כלשהי – את כלל עבודותי מן התחום הנדון, כי אם לכל היותר את אחד מן הסוגים – הראשוניים – של עבודותיי אלה בלבד.

לצפיה בגירסה בפורמט גדול יותר של העבודה הקלק כאן

——————————–

* פרודיה צנועה וכנועה על שירי ילדים יהירים ונפוצים.

חובר, צוייר, ואולתר על ידי  י. פורת בשעת ערב נוגה – והוקדש בהרבה אהבה לשירה בתי בת הארבע וחצי.

17 ביוני 1994