Monthly Archives: נובמבר 2008

שיר ממקראה ישנה – ו/או: לאן כל זה מוביל

שיר ממקראה ישנה [לזכרו של אלישע פורת – זכרונו לברכה]

 

 

 

 

בָּאָבִיב הַמְאוּחָר הַזֶה פּוֹרְחִים

גוּשֵׁי הָעוֹלֶשׁ הַמַכְחִיל, וּמַוְורִידִים

פַּעֲמוֹנֵי מָעוֹג אָפִיל. עָרוּץ

הַנַחַל מִתְרוֹקֵן, וְהַרָאשִׁים הַצְהוּבִּים

שֶׁל חַרְצִיוֹת-הַבָּר כְּבָר מַרְכִּינִים

צְלָלִים אֶל הַמִדְרוֹן. הָעַיִן

צְעִירָה עוֹדָהּ, אֲבָל הַלֵב

מַזְקִין. זוֹכֵר, תוֹהֶה וּמְפָלֵל:

שׁוּב עֲנְנֵי אֲבָק שֶׁבַּמִזְרָח.

וְטַנְקִים נוֹהֲמִים, וְנֵפֶץ פִּתְאוֹמִי

קָטוּם, אָטוּם, קָשֶׁה. וְסוֹמֶק

שְׂדֵה פְּרָגִים שֶׁבְּשׁוּלֵי הַשְׁבִיל:

וּכְבָר  הַזִכְרוֹנוֹת רָצִים, וְלֵב

זָקֵן, חָרֵד, שׁוֹאֵל,

לְאָן כֹּל זֶה מוֹבִיל?

אלישע פורת  (אביב תשס"ב)

 

 אלישע פורת, שאותו אני מכיר מזה שנים אחדות, הוא משורר מקיבוץ עין החורש, שאת שירתו אני אוהב. על אף שם המשפחה הזהה, אין בינינו קשר משפחתי.
קראתי את שירו זה בפתיחת תערוכתי
"קיץ לבנוני 2006"  (עבודות שנוצרו במהלך מלחמת לבנון ה-2 ) מתוך תחושה, שעל אף ששירו של אלישע נוצר שנים אחדות לפני מלחמת לבנון השנייה – הוא מבטא היטב את תחושותיי גם לגבי מלחמה זאת.
הפורטרט העצמי שלי שלעיל נוצר אף הוא לפני שנים אחדות – ללא קשר לשירו של אלישע – באמצעות עכבר-המחשב… 

 

אינני יודע מה גרם לי בסתיו המאוחר הזה  להיזכר ב"אביב המאוחר" ההוא שאלישע שר עליו. אפשר שהכותרות החדשות לגבי ראש ממשלת ישראל, אדריכלה של מלחמת לבנון השנייה, הן שגרמו לי להיזכר בשירו זה של אלישע, ואפשר משום שהשאלה "לְאָן כֹּל זֶה מוֹבִיל?" שבה מסתיים השיר, היא שאלה שהרלבנטיות שלה לגבי התרחשויות אקטואליות בארצנו לא פגה כהוא זה מזה זמן רב.

 

"מחווה לפרננדו פסואה" – חלק ב'

מראות וקולות מפתיחת התערוכה

 

 

פתיחת התערוכה התקיימה בתום יום ההרצאות הראשון בנוכחות שגרירת פורטוגל בישראל, הגב' Josefina Reis Carvalho, נספח התרבות והעיתונות בשגרירות פורטוגל, מר Fernando Ferreira da Silva, המרצים והקהל שהשתתפו ביום העיון הראשון של הכנס וקהל מוזמנים נוסף – שלא השתתף ביום העיון ובא במיוחד לפתיחת התערוכה.

 

 

הקישור בהמשך הוא לדף באתרי, שבו מצוי תיעוד מסוים של אירוע הפתיחה, שכולל גם – בתחתית הדף – שני סרטוני וידיאו (שצולמו במצלמת חובבים ובתאורה לאו דווקא מספקת):  מראות מן הפתיחה

  

המתרגם לפורטוגזית של נאום הפתיחה שלי (שחלקים ממנו מצויים באחד הסרטונים) הוא פרופ' סירל אסלנוב מהאוניברסיטה העברית, ממארגני הכנס. כן ניתן לראות בסרטונים את הגב' Marta Gamito, שמלמדת פורטוגזית באוניברסיטה העברית במסגרת מכון Camões וממארגני הכנס אף היא, וכן את הגב' מיכל סדן מנהלת בית בלגיה*.

 

*לפי בקשת המנהלת של בית בלגיה הוארכה התערוכה – שאמורה היתה להסתיים ב 30 בנובמבר – עד ה 30 בדצמבר 2008.

 

הקישורדברי פתיחה – מוביל לטקסט של דבריי בפתיחת הכנס, ובתחתית הדף מצוי סרטון, שמציג קטעים מן הדברים.

המחלקה לדוברות של האניברסיטה העברית 

  

 

 

 

מחווה לפרננדו פסואה

 

הַמַּשְׁמָעוּת הַנִּסְתֶּרֶת הַיְחִידָה שֶׁל הַדְּבָרִים
הִיא שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם מַשְׁמָעוּת נִסְתֶּרֶת.
מוּזָר יוֹתֵר מִכָּל הַמּוּזָרֻיּוֹת וּמֵחֲלוֹמוֹת כָּל המְשׁוֹרְרִים
וּמִמַּחְשְׁבוֹת כָּל הפִילוֹסוֹפִים,
שֶׁהַדְּבָרִים הֵם בְּעֶצֶם מַה שֶּׁהֵם נִרְאִים
וְשֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר לְהָבִין.

כך לדעת פרננדו פסואה – משורר, סופר והוגה דעות פורטוגלי (1888– 1935) – שאליו ואל חלק ניכר מיצירותיו שתורגמו לעברית התוודעתי לראשונה לפני כחמש שנים.

איני יודע בוודאות – ובעצם מעולם לא ניסיתי ממש לברר ביני ובין עצמי – מה גרם לי בשנת  2004 אגב קריאה ב"ספר האי נחת" (על פי ניסוחו של המתרגם יורם מלצר)  ו"מהחלון הגבוה ביותר" להתחיל בסדרת עבודות כ"מחווה לפרננדו פסואה". ואולי בעצם אין מאחורי "אי ידיעתי" זאת שום "משמעות נסתרת" – ושאין כאן "שום דבר להבין", שכן "המשמעות הנסתרת היחידה של הדברים היא שאין להם שום משמעות נסתרת", כשם שאין ככל הנראה שום משמעות נסתרת לכך, ששנים אחדות לפני כן, יצרתי סדרה של עבודות, שקראתי לה "שיחות עם קפקא". ומכל מקום: לי אין כל כוונה לעסוק במשמעויות הנסתרות של עשיותיי בתחום האמנות – בין אם הן קיימות ובין אם לאו – ואני מוכן להותיר מלאכה זו במלואה לאחרים.

יהיה אשר יהיה לגבי הנאמר לעיל: ביום א, ה 16 בנובמבר 2008, בשעה 17:00, תיפתח תערוכתי "מחווה לפרננדו פסואה" בבית בלגיה, שבאוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, שבה אציג קבוצה ניכרת של עבודות הסדרה, שאליה התייחסתי לעיל.

 

התערוכה תיפתח כחלק מכנס, שמאורגן על ידי שגרירות פורטוגל בישראל, האוניברסיטה העברית בגבעת רם וגופים נוספים (ראו בהזמנה) ושיימשך יומיים, ואילו התערוכה כשלעצמה תמשיך להתקיים גם לאחר סיום הכנס  עד ה 30 בנובמבר 2008.**

 

הנה הקישורים ל הזמנה ול תכנית שני ימי הכנס 

 

והנה צילום של עבודה נוספת שתוצג בתערוכה* – על גביה רשומה בכתב ידי אחת מאמירותיו של פסואה, שאהובות עלי במיוחד: 

 

יום של גשם יפה כמו יום של שמש.

שניהם קיימים: כל אחד כפי שהוא.

 

                               

        ——————————————————————————————————————-                               

*הדמות במרכזה של העבודה, שצילומה מובא לעיל, מבוססת על רישום שנעשה על ידי בתי שירה בהיותה כבת 4-5 (פחות או יותר – ככל שאני יכול לזכור). 

** משך התערוכה הוארך עד ה 30 בדצמבר 2008

 

 

שלום חבר 2008

כבר 13 שנה. בתי שירה שהייתה אז ילדה בת 5, היא כיום אישה צעירה (וגם יפה ומוכשרת) בת 18.
 
ימים ספורים לפני ה 4 בנובמבר באותה שנה ביקרתי עם שירה בת ה 5 בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב באבו כביר. שירה מאוד אהבה לבקר שם. בביקורנו הנוכחי – והיה זה ככל שאני יכול לזכור לאו דווקא ביקורינו הראשון במקום – הרביתי לצלם. הן את שירה ובעיקר את בעלי החיים.
 
ימים ספורים לאחר מכן – ב 5 בנובמבר של שנת 1995 – שוב הרביתי לצלם. הפעם את מה שהתהווה בכיכר העירייה למחרת הרצח. את הנרות, את הגרפיטי ואת אווירת הכאב.

 
צילומי בעלי החיים מן הגן הזואולוגי – חלקם לפחות – קיבלו איכשהו משמעות מיטאפורית לאירוע הקשה של כיכר העירייה, אפשר משום הסמיכות הכרונולוגית בין שתי סדרות הצילומים ובעיקר ככל הנראה בגלל היותם ממוקמים ברובם על סרט צילום אחד (שכן היה זה עדיין בעידן הטרום-דיגיטאלי). העבודה על סדרת העבודות – שחלקם הוצגו כעבור שנה בשתי תערוכות קבוצתיות –  החלה בו ביום. וימים ספורים בלבד לאחר מכן החלטתי לשלוח שתי עבודות קטנות ללאה רבין, והיא כתבה לי בין היתר, שהיא "תנצור אותן כמזכרת מיוחדת לאסון הגדול שקרה לכולנו". כעבור שנים, לאחר פטירתה של הגב' רבין ז"ל, ולפני כשנתיים, החלטתי לעשות פומבי למכתבה הקצר אלי: מכתבה של לאה רבין.

חלק מן העבודות הוצגו כאמור בשתי תערוכות קבוצתיות – האחד ב"יפת 28" בשם "שלום חבר" בהשתתפות של חמישה אמנים והשנייה ב"גלריה העירונית טיילת שקד" בנתניה – בהשתתפות קבוצה גדולה הרבה יותר של אמנים (ובנוכחות הגב' לאה רבין ז"ל בפתיחה) – בשם  "חבר אתה חסר".

 
בימים אלה לקראת ה 4 בנובמבר החלטתי להעלות לאתרי קבוצת עבודות, שנוצרו בימים ההם, ושלהוציא אחת מהן – מתוך השלושים שהעליתי היום, ה 4 בנובמבר 2008, לאתר –  לא הוצגו מעולם בצורה כלשהי בפומבי. 30 עבודות אלה יחד עם העבודות, שהוצגו לפני שתים עשרה שנה בשתי התערוכות הקבוצתיות, מהוות את מרביתן של העבודות, שנוצרו בימים הטרופים ההם, גם אם בשום פנים לא את כל העבודות, שנוצרו.
 
וזה הקישור לעבודות שהעליתי היום לאתרי :  שלום חבר 2008