Monthly Archives: מאי 2009

54 עבודות "שיחות עם קפקא" ב YouTube

 

54 עבודות "שיחות עם קפקא" ב YouTube

 

 
 

על הסרט "פרידות" – ועל פונקצית "הריחוק האסתטי"

 

הסרט היפני "פרידות" זכה בארץ להתייחסות נרחבת מאוד בכתב, מן הסתם – במקרים אחדים לפחות – בעיקר משום "שגזל מ'ואלס עם באשיר' את האוסקר", כפי שמצוין באחדות מן ה"כתבות".

מדובר בסרט מושקע מאוד, שתהליך הפקתו השתרע על פני כ 10 שנים (בעקבות רעיונו של השחקן הראשי בסרט מסהירו מוטוקי, שאף למד במיוחד עבור הסרט לנגן בצ'לו!!!) –, ואמנם מרבית הכותבים מהללים, משבחים וממליצים על הסרט בחום ובהתלהבות, כגון:

 

 "במשפט אחד: יצירה מרגשת ונוגה, עוד ניצחון של הקולנוע האסיאתי, סרט שראוי בהחלט לאוסקר שהוענק לו" (רון פוגל – מיוחד לאפוק טיימס)

 

או: כך מסכמת טלי פרי בבלוג שלה ב Café The Marker: "לסיכום: סרט רגיש ומלא תובנות על החיים ועל המוות. מומלץ מאד".

 

 ואיילת איידלברג (אנתרופולוגית וחוקרת תרבויות ודתות של מזרח אסיה(, בפוסט שכותרתו "על החמלה ועל החלום" מסכמת את דבריה בזו הלשון "הכותרת שנתתי היא 'החמלה והחלום'. החמלה היא הציר והמסר המרכזי של הסרט הזה. והחלום? כי זהו פשוט חלום של סרט. וכל מילה נוספת תהייה מיותרת"

 

 ותמר ברוש, שאף כתבה שיר לכבודו של הסרט, מסיימת את דבריה כך: "'פרידות' הוא מסוג הסרטים אשר ממשיכים ללוות אותנו גם בימים שאחרי הצפייה, כניחוח של רגישות ויופי, וכתזכורת מתמדת להיות טוטאליים בעודנו בחיים".

 

 
 

 

 

והשאלה המתבקשת (= העילה לכתיבתה של רשימה זו) היא, מה גורם לצופים לחוש "רוממות רוח" –  כזו שעולה מן האמירות במובאות הנ"ל – מסרט שנושאו המרכזי הוא המוות והפרידות מהמתים, ושבחלק ניכר של הסצנות שלו מוצג הטיפול במת לפני העברתו לקבורה? לכאורה הדבר צריך היה לעורר בצופה לכל הפחות אי-נוחות, ואף להביאו לידי "דכדוך נפש" –  כפי שנושאים אלה גורמים ומשפיעים לפחות על רובינו במציאות; בחיים. אלא שבכך טמון ההבדל העקרוני בין יצירת האמנות, שהיא אובייקט אסתטי,  ובין "המציאות" או החיים.

 

באומנות – וסרט הקולנוע הוא כמובן אובייקט אמנותי –  גם הדברים הקשים ביותר שמוצגים, חייבים להיות "יפים", ואסור שהם יגרמו לנו "דכדוך נפש". הם יכולים לגרום לנו להיות עצובים, ואף להביאנו לידי בכי, אך בד בבד עם העצבות עליהם לגרום לנו להרגיש רוממות רוח, ולהביאנו לתחושה ולהרגשה של "יפה".

 

ואדגים במקצת את הדברים באמצעות השיר הקצרצר של יהודה עמיחי "גשם בשדה הקרב" (שהובא על ידי בפוסט הקודם לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל):

 

גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי: 

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר 

מְכַסִּיםרָאשֵׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה –

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

 

השיר הזה – בדומה לסרט "פרידות" –  דן במוות. וגם הוא אמור להביאנו להרגיש עצבות, ואולי אף להזיל דמעה – והוא אכן מביאנו לידי כך – אלא שבד בבד אנו חשים בלי ספק הרגשה של רוממות רוח, הרגשה אסתטית של "יפה", בניגוד גמור למה שהיינו חשים קרוב לוודאי למראה גופות החיילים המתים בשדה הקרב, לו היינו נמצאים על ידם.

הפער הזה בין הנושא הקשה לבין "הרגשת היפה" ורוממות-הרוח, שאנו חשים, מושג באמצעות מה שמכונה בתורת הספרות בשם "ריחוק אסתטי". בשיר הספציפי הזה של עמיחי הריחוק האסתטי מושג בין היתר על ידי הסטת המבט מגופות-המתים ומיקודו בכיסוי ו/או באי הכיסוי של הראש בשמיכה – שהוא (כביכול) כל מה שמבדיל בין רעיו החיים לבין רעיו המתים.

וצריך להדגיש: לא רק שה"הסטה" הזאת אינה מונעת מאיתנו לחוש צער וכאב נוכח חבריו המתים של הדובר בשיר, אדרבא: רק באמצעות האמצעי הזה של "הריחוק האסתטי" מתאפשר לחוש כל זאת, מבלי שההרגשה הזאת תופרע על ידי כאב בטן, רגש של בחילה ו/או רגשות קשים אחרים, שהיו יכולים להיות מנת חלקינו, לו היינו שותפים לסצנת המתים בשדה הקרב במציאות, או לו היינו צופים בה באמצעות דיווח בטלוויזיה.

 

בתקווה שלו רק משהו ממשמעותו של המונח "ריחוק אסתטי" הובהר לעיל – ועל ידי כך הובהר גם משהו "על קצה המזלג" לגבי המבדיל בין יצירת-אמנות לבין ה"מציאות" או ה"חיים" –  ניתן לומר לגבי הסרט "פרידות", ש"רוממות הרוח", שחשו מרבית הצופים במהלך צפייתם בסרט – בד בבד עם העצבות, שהביאה רבים מהם להזיל דמעה – נובעת מכך, שיוצריו השכילו בקפדנות לשמור על "ריחוק אסתטי" בטיפולם בנושאו הקשה של הסרט.

יתרה מזו: אפשר שההליך היפני של הטיפול במת לפני הקבורה, שמצוי במרכזו של הסרט, הוא עצמו מכיל אלמנטים של "אובייקט אמנותי" –  עם זאת יש להניח, שהבמאי יוז'ירו טאקיטה הוסיף לו מרכיבים שונים נוספים של "ריחוק אסתטי", כפי שמשתמע מדבריו הבאים:

 

 

הבמאי יוז'ירו טאקיטה

"אני חושב שניסיתי להעניק איזשהו יופי מיוחד לקרבה המעיקה הזו למוות, ואת זה עשיתי באמצעות טיפולו של הגיבור בגופות. התחושה המדהימה שלוותה אותי, כשחזיתי לראשונה בעבודה הזו של שילוח המת, היא שנסכה בי את הביטחון לעשות את הסרט הזה". 

 

 

 

ואסיים בהערה "על קצה המזלג" לדיון שמתקיים בעניין גזילת האוסקר מ"ואלס עם באשיר", ובכך להאיר הארה נוספת את ההבדל הבסיסי בין יצירת האמנות לבין ה"חיים", ו/או בין ה"דיווח" ביצירת האמנות לבין דיווח עיתונאי.

  

גיתית גינת כותבת ב"עכבר העיר און ליין" בשבת ב 4 באפריל 09 כך:

" למה 'פרידות' זכה באוסקר? כלומר, למה הוא ולא 'ואלס עם באשיר' הראוי ממנו פי כמה? […]

"תמונה של מוות נועלת גם את 'פרידות' וגם את 'ואלס עם באשיר'. תמונת המוות הסוגרת את 'ואלס עם באשיר' היא תמונה של רצח, כאוס, כישלון ואשמה. תמונת המוות שנועלת את 'פרידות' היא תמונה אוהבת, משלימה, מקבלת את סדרי העולם. זה, ואולי עוד כמה אינטריגות וחישובים, העניקו ליפאני את האוסקר (ההדגשות שלי י.פ.)"

ובכך מעידה על עצמה הגברת גינת לכל הפחות, שכל הנדון לעיל זר לה לחלוטין.

 

ללי ציפי מיכאלי לעומת זה(משוררת – בוגרת החוג לספרות של בר אילן) חולקת אמנם לא מעט שבחים ל"ואלס עם בשיר" –  אך טוענת לגבי סצנת הסיום של הסרט (שממנה מתלהבת גיתית – מטעמיה– שהובאו לעיל)כך:" דוקומנטציה קשה היישר לפרצוף. מוות. טבח. צווחות כאב. ככה זה נגמר […] יצאתי עם תחושה שהוסר הריחוק האסתטי ההכרחי […]. הסיום סוחט רגשית, ואת זה לא אהבתי".

למען האמת: אף אני לא. לעומת זה מאוד אהבתי את סצנת הסיום ב"פרידות".

אשת הקוסמוס הגדול