Monthly Archives: יוני 2011

פָּשׁוּט*

יעקב פורת, "ללא כותרת", מתוך הסדרה "שיחות עם קפקא"*

 

פָּשׁוּט:

הָיָה שֶלֶג בְּאֶרֶץ אַחַת

וְדַרְדַּר בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת

וְכוֹכָב בְּחַלּוֹן שֶׁל מָטוֹס

בַּלַּיְלָה

מֵעַל לְהַרְבֵּה אֲרָצוֹת.

 

וּבָאוּ אֵלַי הַדְּבָרִים

וְצִוּוּ עָלַי: שִׁירִי.

וְאָמְרוּ: אֲנַחְנוּ מִלִּים

וְנִכְנַעְתִּי וְשׁרְתִּי אוֹתָם.

 

וְעוֹד: הָיָה גֶשֶׁר אָרֹךְ

וּפָנָס מֵעֵבֶר לַגֶּשֶׁר

וְהָאִישׁ לֹא נִגַּשׁ אֵלֵי

וְאָמַרְתִּי: לֹא נִגַּשׁ.

 

לאה גולדברג / עם הלילה הזה, הוצ' ספריית הפועלים, תשכ"ד (1964), עמ' 75

העבודה שלעיל מתוך הסדרה "שיחות עם קפקא", שנוצרה מלכתחילה ללא כל קשר לשיר של לאה גולדברג, אפשר שהיא מבטאת במשהו – גם משום היותה "ללא כותרת" – היבט מן "המשמעות" של השיר הנדון.

————————-

*מחווה לסרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" – שצפיתי בו הבוקר בהנאה גמורה בסינמטק בתל אביב.

 

Homage to Yo-Yo Ma – מחווה ליו-יו מה

J. Porat: 6 suites, 2000 – Oil and Mixed Media

View more

"השודד המצחיק" ו/או זכרונות מימיי הראשונים עם המחשב*

זה התחיל ב 1994: שירה בתי הייתה אז במחצית הדרך בין שנתה הרביעית והחמישית של חייה, ואני בראשית הדרך ממש (פחות מחדשיים) בהליך הכרותי עם המחשב.

 ה"כלי" הזה – המחשב – שבאופן עקבי ותקיף דחיתי במשך שנים הצעות להכירו, והמשכתי עד אז (על אף ליגלוגם שם רבים) להדפיס בשתי "מכונות הכתיבה" (למי שעדיין זוכרים מונח אנכרוניסטי זה) הרמס (Hermes) שלי – האחת באותיות עבריות והאחרת באותיות לאטיניות – הפך החל מן השליש הראשון של 1994 לאובייקט, שהתפעלותי מ"יכולותיו" לא פחתה – לכל הפחות –  כהוא זה עד עצם היום הזה (גם אם מידת האינטנסיביות של "מוקדי" ההתפעלות נשתנו מדי פעם).

 ואני זוכר היטיב את רגע המהפך, שחל אצלי, מן הדחיה ה"אינטואיטיבית" (המוטעית כמובן במבט לאחור) להפיכתי למעריץ בלתי נלאה של ה"כלי" הזה: זה קרה בערב סתווי אחד של שנת 1994. בדרכי לחנות המכולת השכונתית עברתי – באופן שלא יכולתי להימנע – מול חלון הראווה של חנות מחשבים חדשה, שנפתחה במקום זה לא מכבר, ותפס את עיני מסך של מחשב שבעקבות תנועות היד של היושב מולו (כשגבו אל חלון הראווה) הופיעו עליו ציורים משורבטים, שגם אם לא יצאתי מגדרי מרמתם האמנותית, הייתי מלא התפעלות מאופן היווצרותם… נכנסתי לחנות. האיש הצעיר – זה שישב בגבו לחלון הראווה והיה אחראי לשירבוטים הנ"ל – נתן לי להתנסות מניה וביה בציור על גבי המסך (באמצעות מה שנודע לי רק אז שהוא קרוי "עכבר" –  ובמבט לאחור באמצעות תכנת ה"Paint" הפשוטה, שקיימת כידוע עד עצם היום הזה).

 רכשתי את מחשבי הראשון בו בערב: DX486, עם דיסק קשיח בעל נפח של 250 מ"ב – נפח שלדעת בעל החנות אמור היה "להספיק" לשנים רבות…

מרבית "קרביו" של מחשב ראשון זה הפכו כעבור כשנתיים לחומר-גלם לעבודה (על לוח-עץ) בשם "בלות"…

 מה שהפעים אותי במיוחד בימים הראשונים של קשריי עם המחשב – מלבד האופציה של הציור באמצעות העכבר (ונוצרו עשרות עבודות – שרובם לא הוצגו מעולם בפרהסיה, ולא מן הנמנע שעוד אחליט לעשות כן יום אחד…) היו גם האפשריות הטכניות של הכלי הזה לשילוב בין ציור וטקסט ושל האופציות המיוחדות, שתכנות גרפיות שונות זימנו.

 ובמבט לאחור – האופציות שה"כלי" הנדון כאן מְזַמֵּן לתחום האמנות הפלסטית אינם כמובן בשום פנים ואופן תחליף לציור ה"קונוונציונאלי" בטכניקות השונות ולהדפס האמנותי על סוגיו המסורתיים מימים ימימה – אבל הוא בהחלט כלי עכשווי חשוב נוסף, שחשיבותו הייתה נהירה לי החל מן הימים הראשונים של קשריי עימו (כאמור לעיל, החל מן "השליש הראשון של 1994") – בימים שמרבית "החוגים האמנותיים" נטו לזלזל בו.

 ————————————-

 *העבודה שמובאת כאן אינה מיצגת – בדרך כלשהי – את כלל עבודותי מן התחום הנדון, כי אם לכל היותר את אחד מן הסוגים – הראשוניים – של עבודותיי אלה בלבד.

לצפיה בגירסה בפורמט גדול יותר של העבודה הקלק כאן

——————————–

* פרודיה צנועה וכנועה על שירי ילדים יהירים ונפוצים.

חובר, צוייר, ואולתר על ידי  י. פורת בשעת ערב נוגה – והוקדש בהרבה אהבה לשירה בתי בת הארבע וחצי.

17 ביוני 1994

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה [ו/או: כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה]

יעקב פורת – כשני פרחים בציה

 

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל-הַחַלּוֹן נָא-גשִׁי

וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,

לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל-רֹאשִׁי –

וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.

 

וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל-הַזֹּהַר הַנּוֹרָא

דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;

וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל-פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה

כָּל-הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.

 

וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים,

וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;

וְעַל-פְּנֵי רֻכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵּי-זֹהַר אַדְמוֹנִים,

בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.

 

הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים

זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;

שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,

וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם.

 

הֵמָּה אִיֵּי-הַזָּהָב זוּ צָמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל-כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.

 

וַעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי-רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל-פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה

 

ח.נ. ביאליק (תמוז, תרס"ב)